חרבות צורים – שמרנות וגמישות | עצירה למחשבה על פרשת שמות תשפ״ו

ציפורה אשת משה מלה את בנם בסכין עשויה מאבן צור. יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, מל יהושע את בני ישראל בחרבות צורים (סכינים). מדוע לא בברזל? ומתי ומדוע התקבלה ההלכה שמותר למול בכל דבר ועדיף בסכין מברזל? אלו עקרונות מטה הלכתיים (מנחים) נלמדים אם כן מפרשתנו?

(כ530 מילים)

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

בפרשתנו אנו נתקלים בסיפור קצרצר וכמעט חסר מובן^[1].

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְדֹוָד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ

וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ

וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – וַיִּרֶף (הרפה ממנו) מִמֶּנּוּ

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת

פרופסור אבישור, בנסיונו לפרש את המעשה הקצר הזה, מעיד כי סיפורים על סכנות בדרך מצידם של מזיקים שונים מקובלים היו במזרח הקדום וגם אחר כך. פרופסור סרנה מעיר על כך כי הסיפור שלנו מציג את העמדה ההפוכה. אין סכנה לעוברי דרכים – אלא העבירות שלהם.

ברית המילה היא המצוה הראשונה שקיבל אבי אומתנו, אברהם. והיא הסימן ועליה עומדת הברית המיוחדת בין א-לוהי העולם כולו לבין עם ישראל^[2].

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ – הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר

מדוע אם כן משה לא הקפיד למול את בנו? ובכן, הוא הקפיד לא למול אותו! כבר שיערו חכמינו כי משה חשש למול את התינוק ולקחת אותו לדרך. ואכן, בגלל תנאי המדבר הקשים לא מלו בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנות נדודים ולכן היה עליהם למול עם בואם לארץ ישראל, בימי יהושע בן נון^[3].

בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְדֹוָד אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת (סכיני) צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שֵׁנִית – כמו פעם

כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים – כך היה במצרים

וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ – בגלל הדרך.

מתבקשת השוואה לסיפורו של משה. לפני שיצאו לדרך או בהיותם בדרך לא קיימו את מצות המילה שניתנה לאברהם. אך ברגע שהגיעו למקום מנוחה שמאפשר זאת, עליהם למול. מייד!

****

שמרנות ופרשנות

ומה היה כלי המילה? אבן חדה. ציפורה לקחה צֹר. יהושע השתמש ב-חַרְבוֹת צֻרִים. זאת למרות שבתקופה ההיא כבר עמדו לרשותו סכיני מתכת, מברונזה וברזל.

אז מדוע צור? ובכן, יתכן שזו שמרנות הלכתית. כיון שאברהם השתמש באבן צור – זה לא כתוב אבל כך מסתבר בהתאם לתקופה שבה חי – אזי גם הבנים והצאצאים ממשיכים בכך.

אבל היום ומזה דורות אנו נוהגים למול בסכין מברזל. ומה המקור? בתלמודנו מצאנו רק שאין להשתמש בקרומית של קנה, מפאת הסיכון. מקור לסכין ברזל מופיע במדרש הגדול^[4]:

תניא: בכל מוהלין. בין בצור בין בזכוכית בין בסכין בין במספרים וכל דבר שכורת.

ונהגו ישראל בסכין.

הרמב"ם פוסק כך להלכה ומוסיף משלו^[5].

ובכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת,

ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה,

ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים,

ונהגו כל ישראל בסכין

מדוע ברזל הוא מן המובחר? זה ברור מעצמו, מפני שהברזל חותך בקלות. זה יותר בטיחותי עבור הנימול וגם מעשה המצוה נראה יותר מהודר.

השמרנות, להיצמד לחרב צור, נדחית מפני טובת התינוק.

בדומה לזה, מותר גם לאשה למול, למרות שבדרך כלל כל המצוות מוטלות על גברים. אמנם יש בכך מחלוקת^[6] אבל ההוכחה מציפורה שמלה את התינוק שלה ושל משה היא חד משמעית וכן פוסק הרמב"ם.

הסיפור הקצרצר בפרשתנו אודות מילת בנם של משה וצפורה בידי האם ודווקא בצור הראה לנו שלושה כללים מטה הלכתיים. האחד: שמרנות, כלומר נאמנות לאופן העשיה המקורי ככל שזה אפשרי. השני: גמישות. אם אי אפשר שימול הגבר, תמול האשה. והשלישי: החלפה לשם ההידור בעקבות שיפור טכנולוגי. המילה מתבצעת טוב יותר ובטוח יותר באמצעות סכין ברזל, ולכן, כלשון הרמב"ם, זו מצווה מן המובחר. היתרון הטכנולוגי והבטיחותי הביא לשינוי ההלכה, כלומר אופן הביצוע, ודחה מפניו את השיקול השמרני.

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] שמות (שמות) ד, כד – כו

[2] בראשית (לך לך) יז, ט) – יא

[3] יהושע ה, ב – ז

[4] חולין טז ב. מדרש הגדול (שמות (פרשת שמות) ד, כה. כן מצאנו דיון על חפצים הראויים לשחיטה ובה כעיון הלשון של המדרש אבל אכ"מ.

[5] רמב"ם הלכות מילה פרק ב הלכה א. אפשר שמחבר המדרש הגדול העתיק מן הרמב"ם.

[6] ע"ז כז א.