והאש על המזבח – אחת, שתיים או חמש? | עצירה למחשבה על פרשת צו תשפ״ו

צריך אש על המזבח: להקריב קרבנות, ליטול גחלים להקטרת הקטורת כל השנה וביום כיפור, וגם לשמר את האש שלא תכבה. כמה מוקדי אש נפרדים היו שם לפי דעת רבותינו? ולפי מה קבעו חכמים את המספר המדוייק?

צפו להפתעות.

(כ630 מילים)

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

פרשתנו מתחילה^[1] מהסוף.

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ

יש מזבח ויש מוקד שבו דולקת האש – סידור של עצים שעליו מניחים את הקרבן. בלשון חכמים: מערכה. והתחלנו בחידוש: אם הקרבנות לא נשרפו עד הסוף ביום, ישאירו אותם להישרף שם בלילה.

עיקר דין הקרבה ביום מופיע בפסוקים הבאים.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, לֹא תִכְבֶּה

וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

לפי פשוטם של פסוקים אלו, צריך אש על המזבח כדי להקריב קרבנות, ולכן הכהן אחראי מדי בוקר להוסיף עצים, וצריך לשמור על האש מיום ליום.

ולפי פשוטם של פסוקים תּוּקַד שם רק מערכה אחת, כלומר סידור אחד של עצים שבו דלקה האש, ועליו היו מקטירים את הקרבנות, ושם הניחו אותם לבעור גם בלילה עד הבוקר.

לקמן נלמד^[2] שהכהן הגדול היה מקטיר קטורת ביום הכיפורים בקודש הקודשים, ונוטל את האש מן המזבח:

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְדֹוָד.

חכמינו הבינו שמקור הגחלים אינו המוקד של הקרבת הקרבנות. מדוע? סברה היא שהגחלים המיועדות להקטרה צריכות להיות נקיות מכל חומר, כגון הדם וְהַחֵלֶב הנוטפים מן הקרבנות, ועוד, הגחלים צריכות להיות מיוחדות לאותה מטרה. לכן – מערכה נוספת עבור גחלים לקטורת.

וכפי שצריך מערכה לקטורת של יום הכיפורים צריך מערכה גם לקטורת הַקְּרֵבָה יום יום^[3] על מזבח הזהב. וכן אחת נוספת לקיים בה אֵשׁ תָּמִיד. בסך הכל: שלוש ועוד אחת.

זוהי שיטתו של התנא רבי יוסי. (נימוקיהם ודרשותיהם של כל החכמים, שמוסיפים מערכה או גורעים מערכה, מבוארים^[4] במשנה, בתורת כהנים ובירושלמי).

****

מסרן הכתוב לחכמים

הרמב"ם פסק כמו ר' יוסי. ובביאורו למשנה^[5] הוא מסביר שאותן שתי מערכות, לקרבנות ולקטורת, הן מן הקבלה, כלומר הלכה למשה מסיני. מכאן שההכרעה לגבי השאר (רק שתים לרבי יהודה, שלוש לרבי יוסי וארבע לרבי מאיר, המועיד מערכה בפני עצמה לחלקי הקרבן שממשיכים להישרף בלילה) היא מדברי סופרים, כלומר פירוש שפירשו חכמים לפי הבנתם בתורה (אבל במשנה תורה כתב^[6] שכל הדרשות הלכה למשה מסיני).

כי לפי הרמב"ם לא יתכן שתוספת המערכות לרבי יוסי ולרבי מאיר היא הלכה למשה מסיני, מסורת בעל פה דור אחרי דור, מפני שלפי הרמב"ם במסורת ודאית לא תיתכן מחלוקת…

נראה שתוספת המערכות החלה רק במזבח הראשון שבנה שלמה ונמשכה במזבח של בית שני. זה לא היה במשכן, כי המזבח שם היה קטן מדי עבור מערכות רבות…

מזבח הנחושת^[7] של שלמה היה בגודל עשרים אמה על עשרים אמה. המזבח של בית שני היה יותר גדול, שלושים ושתים אמה על שלושים ושתים. ואילו המזבח במשכן היה בגודל חמש אמות על חמש אמות – וגם זאת בלי להחשיב את מקום הילוך הכהנים…

האם ריבוע כזה, של כשניים וחצי מטרים על שניים וחצי יכול להספיק גם עבור הקרבת האיברים וגם עבור מערכות נוספות, קטנות ככל שיהיו?

הווה אומר: במזבח של המשכן היתה מערכה אחת או שתיים, וכל השאר נוספו במאוחר מדברי סופרים.

זוהי גם דעת בעלי התוספות. הם מזהים צורך במערכה ששית, עבור האש של הדלקת הפתילות במנורה^[8]. הא כיצד? לא מסרן הכתוב אלא לחכמים. היתה לחכמינו סמכות לפרש ולשנות.

ומה היה השיקול להתערב ולתקן מערכות חדשות? הרמב"ם^[9] מסביר:

מוסיפין מערכה כדי להדר המזבח ולעטרו – חכמים הבינו שמן ראוי להוסיף מערכות לשם נוי המזבח ולכבד את מי שצווה עליו. כיון שבמקדש, בניגוד למשכן, כבר היה שפע של מקום על המזבח…

השינוי נקבע במפגש בין שני רכיבים: השינוי במציאות, תוספת המרחב במזבחות של המשכן מכאן, והסברה שמאחורי פרשת המקדש: עבודת א-לוהים באמצעות קרבנות בצורה היפה ביותר.

רגע, האם אין כאן שינוי ממסורת התורה כפי שנמסרה למשה ונקבעה במשכן? פורמלית – כן. אבל חכמים הבינו וידעו שאדרבה, זוהי בדיוק כוונת התורה, שחכמים יפרשו וישנו – וישפרו – לפי האפשרי ולפי הראוי לפי הבנתם.

במשפט אחד, כדברי בעלי התוספות: לא מסרן הכתוב אלא לחכמים.

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] ויקרא (צו) ו, ב; ה-ו

[2] ויקרא (אחרי מות) טז, יב-יג

[3] שמות (תצוה) ל ז-ח.

[4] משנה יומא ד ו; ספרא צו פרשה א תחילת פרק ב אות יא

[5] משנה יומא ד ו (מהדורת יד נחום).

[6] תמידין ומוספין פרק ב.

[7] דברי הימים ב ד א; מידות ג א.

[8] יומא מה ב ד"ה תמיד שאמרתי

[9] עבודת יום הכיפורים ב ה